אז… למה לעזאזל חזרתם? מה בדיוק עבר לכם בראש? יש לכם אזרחות קנדית ואתם פה?
זאת ועוד…התגובות שאנחנו מקבלים, אפילו כתבה לערוץ 2 עשו עלינו – ההם שחזרו מול כמה זוגות שהיגרו לקנדה.
אז כן,
חיינו בקנדה 8 שנים והחלטנו לחשב מסלול מחדש ולחזור ארצה, תיקראו, אולי תבינו למה…
טסתי לקנדה כדי לבקר את אח שלי, לנקות קצת את הראש. חודש חודשיים ואני חוזרת, כך אמרתי לכולם, אבל משהו בי הרגיש שאולי זה ייקח טיפה יותר…
המחשבה היתה לטייל, לעבוד קצת ולחזור לקריירת הקולנוע שלי.
אבל לחיים, יש חיים משלהם..
אז טיילתי, עבדתי – גיליתי שאני ומכירות מסתדרים טוב ביחד, חסכתי, טיילתי ושוב חזרתי לעבוד.
את אייל, בן זוגי, פגשתי בקנדה, הוא הגיע לגמרי במקרה (או שלא) כדי לחדש דרכון ולחזור לארה"ב, אבל האמריקאים החמודים לא הסכימו להכניס אותו חזרה… הם תכננו הכל
עברנו לגור כשותפים עוד לפני שממש הכרנו וזה תודות לחברה אחת טובה מהארץ ודי מהר נהיינו זוג – טוב, אני התחלתי
מהרגע שהכרנו היינו יחד כל הזמן, ניהלנו עסק גדול, עשינו כסף טוב, נהנינו רוב הזמן…
הרבה דברים יכלו להשאיר אותנו שם-
השקט, הביטחון, הנוחות, הכסף ועוד, אין ספק, קנדה מדינה מדהימה. בחדשות בד"כ מדברים על מזג האוויר, האנשים שם נחמדים (לעיתים יתר על המידה) תרבות הנהיגה היא תרבות בפני עצמה, הנופים עוצרי נשימה, אגמים יש כמו שלוליות וההרים המושלגים ממש גלויה.
אבל משהו תמיד היה חסר
משהו שלא ממש ידעתי להצביע ולהגיד מה הוא…
משפחה היתה שם – אח שלי ומשפחתו, אפילו גרנו דלת מול דלת באחת התקופות והילדים גדלו יחד. אח של אייל גם הגיע כעבור כמה שנים
חברים – היו, אבל … המבחר היה מצומצם מלכתחילה ואני – אם זו לא "כוס התה שלי" אז עדיף שלא…
החורף היה לא פשוט – חצי שנה של כפור, אח שלי תמיד אמר תעשי סקי…אז זהו שאני לא ממש טיפוס של סקי ובמינוס 40 קצת קשה לחשוב על יציאה מהבית.
נכון, בבתים שם ממש חם ונעים אבל כדי לצאת צריך חצי שעה רק כדי להתלבש בכל השכבות ובחליפות השלג, כל החיים שם הם בתוך…
בתוך הבית, בתוך המכונית, בתוך הקניון, בתוך גן שעשועים מקורה וסגור.
הידעתם? בגן – הילדים ישנים את שנת הצהריים עם נעלים, כדי שבמקרה חירום אם יש צורך בפינוי זריז, לא יוציאו אותם יחפים אל השלג.
והקיץ …כמה מדהים ככה קצר
תחושות הביטחון והשלווה שם מעוררי השראה, צבע אדום יש רק ברמזורים. עדיין, כשמסתובבים בקניון הכי גדול בעולם והוא עמוס באנשים, ממש מפחיד לאבד ילד קטן (הייתי נוכחת פעם בסיטואציה כזו) תאמינו או לא, יש שם קנדים שמחברים לילדים שלהם רצועה, נראה מזעזע, בכל זאת, הרבה יותר מפחיד לאבד שם ילד.
כשחגגו לי מסיבת רווקות (בארץ) ביקשו ממני להביע משאלה – היא היתה כל כך ברורה – לחזור ארצה (אז היינו 4 שנים בקנדה)
היה ברור לי שהיא תתגשם אבל לא ידעתי מתי.
חזרנו בדיוק לפני 5 שנים
מרץ 2012 – עם כרמל בן השלוש ופלג בת חצי שנה, אילון היה אז רק בתכנון… עם הרבה חלומות והרבה מזוודות
הגענו לקיבוץ הכי מדהים בעולם – משמר הנגב – הקיבוץ בו גדל אייל
לא אשכח איך קיבלו את כרמל בגן – בשלט גדול- ברוך הבא כרמל וכל הילדים קראו בשמו מהחצר כאילו הכירו אותו מאז ומתמיד.
המעבר ארצה היה לו כל כך טבעי, את האנגלית הוא שכח די מהר, לצערי, חוץ ממילה אחת שהוא אומר גם היום – cereal.
כשההורים שלי מגיעים אלינו מהצפון הרחוק כולם מרימים גבה, אבל הם מיד משיבים: מה זה 3 שעות ברכבת לעומת 14 שעות טיסה…
אז הכל יחסי בחיים, חברים, כל אחד ופיסת גן העדן שלו
אני את שלי מצאתי
אני פוסעת בשבילים הצרים של הקיבוץ ומודה,
מודה על כך שהחלום שלי התגשם, אני גרה בארץ, במקום פסטורלי ומדהים, סביבי חברים ומשפחה, חגים שאני ממש חוגגת ולא רק מציינת, הרבה ירוק בעיניים ובלי טיפת שלג.. (עדיין לא ביקרנו בחרמון- טראומת שלג כנראה), אני פשוט מאושרת, נהנית מהחיים כאן, כן, גם מהאתגרים הלא פשוטים, חדורת מוטיבציה להצליח במה שאני כל כך אוהבת לעשות – עיצוב.
הילדים שלנו נהנים ממזג האויר, מבלים את רוב היום בחוץ, מוקפים בחברים טובים דוברי עברית, חינוך קיבוצי משובח, כמה מטרים מסבתא אוהבת, צריך יותר מזה?
אז אל תמהרו לפזול לחו"ל או לדשא של השכן, כי לא כל הנוצץ, זהב והשלג של השכנים אינו לבן יותר
יש הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם, בעיקר המשפחה שעדיין שם וחברה אחת טובה במיוחד. הנהיגה שם היתה תענוג, הסיילים השווים, האוטו הגדול, הנוחות, השקט, הביטחון ועוד.
ונכון שפה לא ממש קל ולא תמיד תותים, הנימוס רחוק מאד מהרבה אנשים, תרבות הנהיגה כאן טעונת שיפור כמו עוד הרבה דברים בארץ…
עדיין, רק פה אני מרגישה בבית ועם זה אי אפשר להתווכח
וכל יום מחדש אני בוחרת. בוחרת בארץ, בוחרת בקיבוץ, בוחרת בעיצוב, בוחרת בעצמאות.
